פרקינסון אינה מחלה ששווה למות למענה

מאמר הדיעה שלהלן נשלח לפרסום ב YNET, את תמציתו ניסינו לשלב גם בדברי הסיכום של אילנה דיין בסרט על מתי מילוא ז"ל.    שני הנסיונות לא צלחו.

הצפייה בתכנית "עובדה" בכתבה שליוותה את מתי מילוא ז"ל בדרכו אל המתת חסד בשוויץ עוררה בי רגשות מעורבים: הזדהות, כעס, החמצה, הערכה ובעיקר הרבה מאד כאב. אין בי ספק שההחלטה שקיבל מתי מילוא היא החלטה ראויה, אך לתפיסתי היא רדיקלית מאד.

חולי פרקינסון רבים, רובם להערכתי, אינם מגיעים למצב המאלץ אותם לקבל החלטה דרמטית מסוג זה.  אין זאת  משום שהפרקינסון שלהם שונה – הוא לא.  אין זאת משום שהמחלה אינה קשה – היא קשה.

חולים רבים אינם קרובים לסיטואציה אתה התמודד מתי ז"ל, מפני שאיכות החיים שלהם סבירה עד נסבלת.

פרקינסון היא מחלה המתקדמת בדרך כלל לאט מאד.  רוב החולים מגיעים לסוף חייהם הטבעי לפני שהמחלה הופכת קשה מנשוא ולפני שאיכות חייהם מדרדרת עד כדי כך שהם חיים חיים שאינם חיים.

פעמים רבות המחלה מאיצה את התקדמותה כאשר החולה עובר משבר.  משבר נפשי או משבר פיזיולוגי (נפילות למשל). מצד שני, המחלה שומרת על התקדמות איטית ולעיתים אף כמעט נבלמת, אם החולה מנהל אותה בעקביות ובעקשנות.  כלומר, שומר על כושר גופני, על דיאטה ספציפית למחלה, מקבל טיפולי  פיזיותרפיה ו\או הידרותרפיה.  חלק מהניהול השוטף של המחלה מחייב טיפול בתופעות משניות הנלוות  לפרקינסון: דיכאון, בעיות עיכול,  בעיות בדיבור. אסור להזניח גם את הצד הרגשי, יש חשיבות ותרומה משמעותית לנוכחות של  בן או בת זוג שמכירים את המחלה ותופעותיה ובוחרים להתמודד עמה יחד עם בני הזוג החולים, של ילדים שיודעים מה עובר על ההורה החולה ורגישים לצרכיו ולמגבלותיו. כל זאת בתנאי שהחולה בוחר לשתף אותם בחוויה ולכלול אותם בקבוצת התמיכה הקטנה, אך החשובה מאין כמוה, הקרויה התא המשפחתי.

ניהול המחלה יכול להתנהל על ידי החולה לבדו, אולם יש גם אפשרויות אחרות.

אחת האפשרויות היא לחבור לחולים אחרים ולהתמודד עם המחלה ביחד.  כאן נכנסת לתמונה עמותת פרקינסון בישראל.  העמותה מציעה לחולים בית.  היא מציעה מגוון פעילויות המותאמות לחולים המתמודדים עם פרקינסון וכן קבוצות תמיכה לחולים ולבני המשפחה.  הפעילויות הפיזיות מיועדות לשמר את טווח השרירים וכוחם, קבוצות התמיכה מיועדות לספק תמיכה רגשית.

נוכח התמונה שהצטיירה אתמול בכתבה סביר להניח שמתי מילוא קיבל את ההחלטה הנכונה בשבילו.  כמי שמתמודד באופן אישי עם  פרקינסון בשבע השנים האחרונות, ברור לי כי חייב להיות דגש על המילה בשבילו.  ההחלטה היא אישית ואינה רלוונטית לרוב הגדול מאד של חולי פרקינסון בישראל.

צריך להתייחס לפרקינסון בכבוד הראוי.  זו אכן מחלה מאתגרת ומאיימת.  העלייה בתוחלת החיים הביאה לעלייה במספר החולים ובנוסף אנו רואים כיום יותר ויותר חולים צעירים המאובחנים בגילאי 40 ואף קודם לכן. ההתמודדות עם המחלה לאורך שנים ארוכות היא שוחקת ומתסכלת, אך לגבי מרבית החולים, לכל אורך שנות חייהם, פרקינסון אינה מחלה ששווה למות למענה.

עמיר כרמין

שני סיפורים

קיבלתי מייל משכנה של הזוג.  היא כתבה כי קשה להם והם זקוקים לסיוע.  ראתה אותם מטיילים ברחוב ולא יכלה שלא לסייע.  נסעתי לבקר.

בית דירות מוזנח בשכונה נשכחת בעיר קטנה במרכז הארץ.  קומה רביעית עליונה, בלי מעלית.  בפנים עזובה.  מזגן שנושף אויר לא מקורר מטרטר ברקע.  צג של מחשב משמש כטלויזיה.  דלת השירותים חסרה את חלקה התחתון ואין פרטיות למי שבפנים.

זוג צעיר יחסית, סוף שנות השלושים לחייהם.  הוא עבד בדפוס עד שחלה בפרקינסון בגיל 30 לערך.  המחלה טרפה את חייהם.  הוא נאלץ  לעזוב את העבודה ועתה יושב בבית.  מהלך המחלה אצלו מהיר למדי וכבר לפני כשנתיים-שלוש עבר ניתוח להשתלת אלקטרודות במוח (DBS).  הוא יכול ללכת מרחקים קצרים, אבל לרדת ולעלות ארבע קומות אינו יכול ללא סיוע.  אשתו מוציאה אותו פעם-פעמיים בשבוע, על כסא גלגלים, לתפוס קצת אויר ולראות שמיים.

היא, האישה, חשך עליה עולמה.  "טוב שהקפאנו זרע בזמנו, לפחות יש לי ילד ממנו" היא אומרת.  "אומרים לי שיש אפשרות לשים אותו במעון המיועד למקרים כאלה, אבל קשה לי עם זה".

הבעל יושב לידה על הספה הממורטטת, מבין הכל, אך קשה לו לדבר.  הניתוח פגע ביכולת הדיבור שלו.  תנועותיו איטיות מאד וקשה לו כבר לנגב את הרוק הנוזל מפיו לאיטו ומרטיב את חולצתו המלוכלכת.

"לא בטוח שאוכל להגיע לכנסת בירושלים, לפגישת ההתנעה של השדולה.  אני עובר ניתוח DBS שבוע לפני".  הוא התלבט הרבה לפני ההחלטה ללכת על הניתוח.  כבן 40, כבר 10 שנים חי עם המחלה.  שירת בסיירת מובחרת, למד הנדסה ועבד בהייטק עד שנאלץ לפרוש עם הירידה בתפקוד.  התרופות לא עשו לו טוב, הרגיש סחרחורות והקיא הרבה.

למרות זאת ניסה לתפקד כרגיל, בנה בית בעמק, הביא ילדים לעולם.  התנדב בעמותה העוזרת למשפחות לנהל את תקציבן, לפתח חשיבה כלכלית בניהול משק הבית.

לפגישת השדולה בכנסת הגיע עם אחיו.  עקבות הניתוח נעלמו, ההליכה יציבה והדיבור לא נפגע.

כעבור כמה ימים קיבלתי ממנו טלפון, "אתה מנווט ניווט ספורטיבי?"

"אכן", עניתי, "כבר קרוב לעשרים שנה"

"הסתכלתי בלוח הזינוקים וראיתי את השם עמיר כרמין" הסביר, "חשבתי כי זה לא יכול להיות מקרי"

נפגשנו באיזור הכינוס לניווט.  את ילדיו הוא שולח עם האח לניווט משפחתי בהליכה.  הוא עושה את מסלול ה 5.5 קילומטרים התחרותי, המרחק המתאים לבני 40.  

אני סיימתי את 4 הקילומטרים של הניווט המתאים לגילי ויצאתי חזרה הביתה.  בדרך הוא הרים אלי טלפון.

 "נו, איך הלך?" שאלתי.

"מצוין" הוא ענה, "פשוט מצוין".

ובכן, זה נכון שיש מגבלות פיזיות בפרקינסון וצריך קצת מזל עם הטיפולים והתרופות, אבל מה שבאמת עושה את ההבדל, זאת הרוח.  אני משוכנע בכך לגמרי.

עמיר כרמין

תכתבו ותחתמו

אז מה היה לנו השנה?  כלומר מה היה לנו השנה ככל שהדבר נוגע לפרקינסון.

מדד הפרקינסון: המצב אמנם לא ממש החמיר אך כמובן לא הפך טוב יותר.  בינואר "נכנעתי" לרופא והוספתי חצי כדור דופא (הוא הציע להוסיף למינון כבר לפני שנה וחצי, אלא שאני החלטתי "לסחוב" על המינון הקודם עוד שנה).  הוספה שולית לכאורה, אלא שהיא סיבכה מעט את לוח השעות.  את הדופא אני לוקח עכשיו 4 פעמים ביום, את כל השאר פעם או שלוש פעמים בלבד.  כלומר:  בבוקר מנה של תרופות, ב 12 בצהרים רבע כדור דופא. ב 1500 לערך – מנה שניה, ללא דופא, ב 1700 רבע כדור דופא נוסף וב 2200 מנה אחרונה לפני הלילה.

היתרון בשיטה החדשה הוא שכל התרופות מחולקות בטווחים של 2-3 שעות בין כדור למנה וכך נמנעת הגליות של הסימפטומים הנובעת מירידת ההשפעה של הכדורים אחרי מספר שעות.  כך היום חולף, פחות או יותר, ללא שינויים.

מדד הכושר הגופני:  לקראת סוף השנה, אני חש כי שרירי הרגל פחות חזקים.  נראה כי אצטרך להוסיף שעות תרגול.  בעוד מספר שבועות תחל עונת הניווטים ואוכל להשוות את היכולת של שנה שעברה מול זו של השנה.  בכל מקרה, עדיין איני מתאמן כל יום, אלא כ 4 פעמים בשבוע בלבד, כך שיש לאן להתפתח.

מדד הפעילות הציבורית: כאן יש התפתחויות.  חיוביות לטעמי.

אנחנו נגיע לכנסת!  באוקטובר יתקיים דיון ראשון של שדולת פרקינסון בכנסת הנוכחית.  גייסנו את ח"כ משה פייגלין שיש לו נגיעה אישית לנושא (אשתו עם פרקינסון) להוביל שדולה של חכ"ים במהלך השנה הקרובה.  זה אומר שיתקיימו 2-3 דיונים פתוחים בסוגיות שונות (מהתמחות רופאים במחלה, דרך פתיחת מרפאות מקצועיות וכלה בממשק מול הביטוח הלאומי).  שרת הבריאות תהיה, להערכתי גם מנכ"ל הביטוח הלאומי יגיע.  יהיה מענין.

סרט מרגש על "משפחת פרקינסון" הופק השנה על ידי ערוץ 1 והוקרן לפני כחודש.

שני פרויקטים להעלאת המודעות לפרקינסון הושקו בחודש המודעות למחלה במרץ-אפריל, על ידי שני משרדי פרסום שעשו זאת בהתנדבות, כמובן.

חודש תו השקיפות לניהול אפקטיבי שקיבלנו מ"מידות" – עמותה המדרגת יעילות ניהולית של עמותות.

כל זאת בנוסף לפעילות הרגילה של העמותה.

ומה לא השתנה?

עדיין מדי פעם באים להם חלומות מציאותיים, כאלה שבמהלכם הגוף מגיב לחלום.  בביתנו החדש המיטה רחבה יותר ולכן שותפתי למיטה חסינה, בדרך כלל, לנפנופי הידיים בשעה שאני נלחם במפלצות החלום.  עם זאת, כבר העפתי את עצמי מהמיטה לרצפה וחנכתי בכך את ביצוע האלמנט האקרובטי הזה, בדירה החדשה, בהצלחה מסחררת.

מה אגיד ומה אומר – שתהיה לכולנו שנה טובה!

עמיר כרמין

פליאטיביות מי?

לפני כשבוע שמעתי את המונח הזה לראשונה.  רפואה פליאטיבית (Palliative Care) אינה מונח רווח בציבור, למרות שאולי היה צריך להיות.  גם בקרב הרופאים המונח אינו שגור וידוע.

 



לא ציינתי בבלוג, באף אחד מהפוסטים, את היותי פעיל בעמותת פרקינסון בישראל.  הגיע הזמן לציין זאת. 

 

אחת שציינו, אוסיף כי לעמותה ועדה רפואית מייעצת וועדה למקצועות הבריאות המעניקה ייעוץ משלים בשטחים כגון פיזיותרפיה, רפוי בעיסוק, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, דיאטה ועוד.

הנהלת העמותה והועדות המייעצות מקיימות ימי תכנון ועדכון הדדי אחת לחצי שנה.  במפגש האחרון, כאמור, לפני כשבוע שמעתי לראשונה על רפואה פליאטיבית.  שמעתי ומצא חן בעיני.

 

התחום הפליאטיבי מתמקד בחולה ובתפיסתו את המחלה.  חולים במחלה סופנית - סרטן למשל, או כרונית פרוגרסיבית כמו פרקינסון תופסים את מחלתם באופנים שונים ומגיבים אליה באופן שונה האחד מהשני.  המחלה אחת היא, החולי אותו חש החולה הוא אינדיבידואלי.

 

לכן, לצד הטיפול התרופתי הנגזר ממצב המחלה, יש לבנות טיפול משלים הנגזר מתפיסת החולה את מצבו.  חולה אחד יפגין נחישות וכח עמידה, חולה אחר יהיה מדוכא ולשלישי יהיו כאבים חזקים - לכולם אותה מחלה באותה דרגת חומרה.

הגישה הפליאטיבית תשאף לשים את החולה במרכז.  רק הוא יודע כיצד הוא מרגיש ומה ישקיט את מכאוביו ויקטין את קשייו.  גישה זו גם דוגלת בטיפול רב מקצועי, המכניס לזירה הטיפולית את מקצועות הבריאות, בנוסף לרפואה.

אין מדובר רק בחולים לקראת סוף חייהם, אלא בחולים בכל שלבי מחלתם.  פחדי מוות ופחדים בכלל, כמו גם כאבים ומצב נפשי בעייתי אינם מופיעים רק כאשר הסוף נראה לעין.  זו נחלתם של חולים קשים בכל השלבים.

 

בקיצור, יופי של הרצאה, גישה שאהבתי.

 

בכלל, עתה שאני חלק מקהל החולים, התמונה ברורה ובהירה: האדם הוא ישות שלמה ומורכבת הנמצאת, לכאורה, בשווי משקל.  המחלה מפרה שווי משקל זה.  הפרת האיזון היא כוללת - גוף ונפש וכל מה שביניהם.  מכאן כי גם הטיפול צריך להיות כולל - גוף ונפש וכל מה שביניהם.

 

עמיר כרמין

ביקור רופא

אחת לחצי שנה מגיע זמן ביקור רופא.  זה לא שמשהו באמת משתנה בכל חצי שנה.  סליחה, חוזר בעצמי, במחשבה לאחור, תמהיל התרופות השתנה. גדל.  מכדור אחד לפני שש שנים לחמישה סוגים שונים, נכון להיום ועוד היד נטויה.

אני במעקב באחד מבתי החולים במרכז הארץ.  אחד מאלה שיש להם מרפאת "הפרעות בתנועה" - כנוי מכובס לפרקינסון.

הזמן הנקוב בהזמנה הוא 13:15 ביום ה' בשבוע. 

ביום חם של מאי, בשעה 12:20 אני חולף במסדרון בדרך לדלפק הקבלה.

"התור שלך רק בעוד שעה" מצייצת המתנדבת (בעלה, עליו השלום, היה חולה פרקינסון.  לאחר שנפטר התחילה להתנדב במרפאה, מכירה כל חולה, כולל משפחתו הקרובה והרחוקה)

"באתי מוקדם כדי לסיים מוקדם" אמרתי וחיוך על פני.

"תשכח מזה" השיבה, "אתה כבר מכיר את הדר'.  לא משנה מתי תגיע, תמיד תחכה שעתיים והיום הוא עוד נתקע במחלקה, התחיל מאוחר וסוחב חצי שעה איחור.  לפחות חצי שעה...אני הולכת לעשן.  אני בחוץ, אם צריך אותי" נפנפה בקופסת הסיגריות ויצאה למרפסת.

לפני בתור שלושה פציינטים .  מזל שהבאתי איתי עיתון, תוך דקות שקעתי בסודוקו.

הגיעה העת.  השעה 13:20 ואני צועד מעדנות לחדר הרופא.  אחרי לא היה אף פציינט.  כבר כשנכנסתי למרפאה הייתי האחרון בתור.

ראיתי לא מזמן את הסדרה הדקומנטרית "איכילוב".  אחת הרופאות, זו שמתמחה בפנימית, כמדומני, ציינה בהתעלות שיש משהו ממש מושך בדלקות ופצעי לחץ.  אני יכול בקלות להזדהות עם הנוירולוגים.  מקצוע נקי, נוירולוגיה, לא צריכים לשכשך בדלקות ומוגלה כדי להפגין את מיומנות מקצועית.

"תעשה טיול,תלך מסביב" הורה לי הרופא.  "מסביב לכיסא" הדגיש בעודי מתמרן מסביב לשולחן ובין הכסאות במשרד הקומפקטי, שלא לאמר ספרטני, של הרופא.

"זה לא יעבוד ככה" הפטיר ידידי הנוירולוג, למשמע תשובתי לשאלה "אז איזה כדורים אתה לוקח?".  ובכן לקחתי את החירות שלא להגדיל את המינון כמו שקבענו בפגישתנו הקודמת.

"אמנם סיכמנו שנלך צעד צעד בראיה ארוכת טווח שלוקחת בחשבון את תופעות הלוואי וירידת יעילות התרופות", דקדק הרופא, "אבל אין סיבה לסבול".

"לא סובל" ציינתי. "רק קצת, בחיבורים בין זמני התרופות, כשהשפעתן כבר יורדת ועדיין לא הגיעה העת למנה הבאה, רק שם קצת קשה לשלוט על הרעד".

הוא לא ויתר לי על "תפתח ותסגור אגרופים מהר, עוד יותר מהר" וגם על "תושיט ידיים קדימה, כף יד פתוחה. עכשיו תסובב למעלה - למטה" כמו גם על "תקום לעמידה", "תשכב על הגב" שממשיך ל"עכשיו תתהפך" ואיך אפשר בלי "תנפח את הלחיים" ו"תסגור את העיניים" כאשר הוא מנסה לגרום לי לנשוף את האויר ולפתוח לי את העיניים העצומות לרווחה.

לחצנו יד על ההסכם החדש: עולים משני רבעי דופיקר וחצי סינמט ביום לשלושה רבעים של דופיקר לפני קינוח חצי הסינמט.

נראה לי שהפעם אכבד את ההסכם בינינו, בין הנוירולוג שלי וביני.

הרי נפגש בעוד חצי שנה ובעוד חצי שנה וכך הלאה.  תמיד יהיה זה אותו הריטואל. "תפתח, תסגור, תלך, תשב, תתהפך".  חבל לקלקל יחסים כה עשירים ובעלי משמעות.

כן, הפעם אכבד את ההסכם. 

 

עמיר כרמין

כיצד הכרתי את גיל

לפני מספר חדשים תיאמתי עם זיו נוימן, מנכ"ל איגוד הניווט הספורטיבי, כי הניווט ב 1 באפריל, שבתון פסח שני, יהיה בשיתוף עם עמותת פרקינסון.

למעשה, כמעט כל אירוע ניווט בלוח השנה הוא לזכר מישהו, או מיועד למטרה נעלה כזו או אחרת.  כך למשל, ההכנסות מאירוע הניווט בבת חפר, שהתקיים ביום כתיבת פוסט זה, ייתרמו לשיקום הקהילה בבת חפר, שהוצפה באירוע הגשם החריג בינואר.  לכן, בקושי מצאנו מקום פנוי בלוח הניווטים.  אבל מצאנו.

מה הקשר בין פרקינסון לניווט?  אין קשר.  לא קשר ישיר, בכל אופן.  עם זאת, אני משקיע זמן ומחשבה כיצד ניתן לקדם את תרבות שמירת הכושר בקרב אנשים עם פרקינסון.  ניווט נראה רעיון טוב: גם כושר, גם ריכוז והפעלת המוח.  הזדמנות מעולה לקידום תרבות הכושר.

מה לא עושים למען קידום הרעיון?  בדף על הניווט באינטרנט, נכתב על פרקינסון וכושר.  באתר עמותת פרקינסון התפרסם טיזר כבר לפני חודש.  לפני שבוע הוא הוחלף בפסקה שלמה על הניווט: מה מתוכנן, מתי ואיפה.  ביקשתי את מנהלי הסניפים בעמותה לפרסם בקרב חברי הסניף.   אצלנו, בקהילת האנשים עם פרקינסון, זה נחשב מאמץ פרסומי ראוי בהחלט. 

מכל מקום, לשם בטחון, ביקשתי מסלעית, אשת יחסי ציבור המסייעת בהתנדבות לעמותה מפעם לפעם, לנסות לעניין גופי טלוויזיה ועיתונות באירוע.

כך קרה שבחול המועד, בעוד אשתי ואני מנסים לאבד את דרכנו ביערות משמר העמק בואכה הזורע, מתקשרת סלעית ומבשרת כי ידיעות אחרונות מעוניינים בסיפור. 

"האם אפשר?"

"כן", עניתי ועשר דקות אחר כך מגיע טלפון מכתבת מוסף הבריאות של העיתון.  דיברנו על פרקינסון ועל ספורט בכלל וניווט בפרט.

"זה יתפרסם רק אחרי החג", אמרה.  "לא יהיה צלם בשטח, כי הצלמים לא עובדים בשבתות"  אמרה, "אבל ישלחו צלם אליך הביתה".

כך הכרתי את גיל, צלם של העיתון.  בחור עליז ונחמד, חמוש בשתי מצלמות ומתנייד באופנוע אימתני.  נסענו לקצה חדרה, שזה בערך 400 מטר בהמשך הרחוב ושם הופעתי בבגדי ניווט מלאים, מפה ומצפן, מונצח מימין ומשמאל, על רקע שדות שיבולת השועל בגבולה הצפוני של העיר.  מדי ניווט, שלא בהקשר של תחרות ניווט, יכולים להיות מגוחכים. קצת. 

אני לא יודע איזו תמונה תיבחר ועד כמה מגוחך אני הולך להיראות, אבל להגנתי אני יכול לומר שעשיתי זאת למען מטרה ראויה.  אז נא לא לגחך בקול רם.  כך העמיד אותי גיל, כך הורה וכך ביצעתי (ושלא תטעו, גיל צלם מעולה).

ובקשה אחרונה: להתייצב בהמוניכם בחג שני, ביער בן שמן, ולהצטרף למנווטים.  גיל אמנם לא יהיה, אבל אני אהיה.  ועוד איך.

 

עמיר כרמין

שמונה סיבות לציין את ה 9 למרץ ביומנכם

1. אם תציינו את התאריך, אז מן הסתם קראתם את הפוסט עד סופו.  אם קראתם את הפוסט עד סופו, גדולים הסיכויים שגם תרכשו כרטיס - תרומה לעמותת פרקינסון בישראל (גילוי נאות: אני בעל תפקיד, בהתנדבות, בעמותה).  אם תרכשו כרטיס - תרומה, גם תרגישו טוב כי עשיתם מעשה נכון וגם תיהנו מערב אמנותי מרגש.
2. אנשים עם פרקינסון חשים כי הם לבד.  רק הם מסוגלים לחוש את התופעה הזו - שאי אפשר להסתירה - המכונה פרקינסון, הסובבים אותם לא מסוגלים לחוש, אך בהחלט יכולים לראות.  חשוב שאדם עם פרקינסון ידע כי הוא לא לבד.  העמותה נותנת לאנשים עם פרקינסון בית.
3. עזרה עצמית היא דבר טוב, אך לא מספיק.  חברי עמותה עם פרקינסון משלמים דמי חבר ומשלמים על פעילויות שונות מחיר מסובסד.  גם חברות התרופות מסייעות לקהילה (במסגרת מה שנקרא "אחריות תאגידית").  עמותות חולים למיניהן נהנות מכך וגם אנחנו.  אבל זה לא מספיק.  צריך להניע את האנשים עם פרקינסון לשמור על כושר, צריך להקים בעבורם מענה טלפוני, "קו חם", צריך להניע את משרד הבריאות וקופות החולים להקים מרפאות מתמחות בפרקינסון.  כל זה עולה כסף, גם כאשר הכל נעשה בהתנדבות.
4. עמותה על טהרת ההתנדבות, ללא מקבלי שכר, מהווה אתגר ניהולי.  קל להיכנס ולהתנדב, אבל באותה מידה קל להתפטר מהיום למחר.  את המתנדבים צריך לטפח ולשמר בהם את המוטיבציה. זה עולה כסף.
5. מה שנעשה וכמה שנפעל, תמיד יש מקום לשיפור.  אנחנו מתנהלים יעיל ונכון עם התרומות שאנו מקבלים.  בשנה שעברה, בעבודה קשה, הרווחנו את תו הניהול האפקטיבי שמעניקה עמותת "מידות".  מכאן שהכסף שתתרמו יושקע בחולים ולא בתקורות.
6. יום הפרקינסון הבינלאומי חל ב 11 לאפריל.  העמותה מציינת ב 9 למרץ את פתיחת חודש המודעות לפרקינסון.  חשוב לנו לשקף כי זו מחלה כרונית שאפשר לחיות איתה לאורך שנים רבות.  לכן, חזור וקרא את סעיף 2 לעיל.
7. מרינה מקסמיליאן וגיל שוחט - שמעתם בודאי עליהם.  האם גם שמעתם אותם?  הרכב יוצא דופן של מוזיקה קלאסית ומודרנית.  שווה לשמוע ולראות.
8. וסיבה אחרונה לפוסט זה: עמותת פרקינסון בישראל מציינת השנה 20 שנות פעילות.  20 שנות סיוע לאנשים עם פרקינסון ולמשפחותיהם.  האם אין זו סיבה מעולה לתרומה?

אז רשמו לפניכם את התאריך: 9 למרץ, שעה 20:00 באולם ווהל באונ. בר אילן.  פרטים בהזמנה שלמטה.

שתבוא עליכם הברכה,

עמיר